וּבַשָּׁנָ֣ה הַ֠שְּׁבִיעִית שָׁלַ֨ח יְהוֹיָדָ֜ע וַיִּקַּ֣ח ׀ אֶת־שָׂרֵ֣י המאיות [הַמֵּא֗וֹת] לַכָּרִי֙ וְלָ֣רָצִ֔ים וַיָּבֵ֥א אֹתָ֛ם אֵלָ֖יו בֵּ֣ית יְהוָ֑ה וַיִּכְרֹת֩ לָהֶ֨ם בְּרִ֜ית וַיַּשְׁבַּ֤ע אֹתָם֙ בְּבֵ֣ית יְהוָ֔ה וַיַּ֥רְא אֹתָ֖ם אֶת־בֶּן־הַמֶּֽלֶךְ׃
משנת ארץ ישראל, מבוא
גם אם קשה להעריך עד כמה נשמרו הפרטים השונים של חוקי התורה בחיי המעשה, ברור שלצד החוקים הייתה מערכת נוהגים שהיא בבחינת תורה שבעל פה. זאת ועוד, חוקי התורה עצמה דורשים הסברים. ברור שמי ששמר על החוקים פירש לעצמו מהי מלאכה שאסורה בשבת. בדברי הנביאים יש ביטוי לכמה הלכות בתחום זה, ויש בהם הרחבה של איסור מלאכה.362ביקור אצל הנביא בשבת (מל"ב ד', כב-כג) – בניגוד מסוים למסורת ההלכה האוסרת הליכה למרחק בשבת; החלפת משמרת במקדש בשבת (מל"ב י"א, ד-יב); איסור מכירה בשבת כנוהג מקובל (עמוס ח', ה-ו) וכחידוש הלכתי (נחמיה י', לב; י"ג, טו-כא); איסור הליכה בשבת [למרחק] (ישעיהו נ"ח, יג); נוהג לעלות לרגל למקדש בשבת (ישעיהו ס"ו, כג); נשיאת משא בשבת, אולי כחידוש הלכתי (ירמיהו י"ז, כא-כב). מחלקם אפשר גם להסיק שהנביא מתלונן נגד הנוהגים לעשות מלאכות אלו בשבת, וקשה לדעת אם יש כאן חידוש הלכתי של הנביאים, או אולי מאבק נגד המזלזלים בדינים המקובלים. כך או כך, בפסוקים יש ביטוי למסורת הלכתית שאינה מקרא מפורש, בבחינת תורה שבעל פה.